מה זה היה
„המקום הכי חם בגיהנום” היה מגזין עיתונות עצמאי בנושאים חברתיים. הצהרת הכוונות שלו, כפי שנוסחה בעצמו, ראויה לצטט במלואה:
„במגזין הזה אנו מבקשים לעשות עיתונות שדבקה בעקרונות של דמוקרטיה, שוויון וצדק חברתי. עיתונות שלא מפחדת לקחת צד. ששומרת על פרופורציות, שאינה מתלהמת, שנצמדת לעובדות ולסטנדרטים מקצועיים, סקרנית וחוקרת, אך לא כזו השקועה עד צוואר בביצת הניטרליות הדביקה והמזויפת.”
זו עמדה עיתונאית מוצהרת ולא הצהרת אובייקטיביות, והמגזין לא הסתיר זאת. הוא כן התחייב במפורש לעובדות ולסטנדרטים מקצועיים — ההבחנה בין „לקחת צד” לבין „להתלהם” היא בדיוק הקו שהוא ניסה להחזיק.
הנושאים
המגזין התמקד בנושאים כמו אוכלוסיות מוחלשות, אנשים עם מוגבלויות, מבקשי מקלט, דיור ציבורי, מאבקים חברתיים, וזכויות אדם ואזרח. אחת ממטרותיו הייתה להביא קולות מהמציאות הישראלית שכמעט אינם נשמעים בתקשורת הממוסדת.
לצד הסיקור השוטף, המגזין עקב אחר הנושאים האלה בצורה יסודית והביא גם כמה חשיפות בלעדיות ותחקירים על הכוחות החזקים במשק.
המודל: מי כותב, ומי מקבל שכר
שני מאפיינים הפכו את המגזין למיזם עסקי־חברתי ולא רק לפרסום דעה:
ראשית, מי כותב. לצד עיתונאים שזה מקצועם, כתבו במגזין האנשים שהסיפורים האלה רלוונטיים לחייהם — מבקשי מקלט, בדואים, אנשים עם מוגבלות פיזית ונפשית ועוד. זו איננה החלטה תוכנית בלבד אלא החלטה מבנית על מי מחזיק את הקול.
שנית, מי מקבל שכר. „כל הכותבים, צלמים ומאיירים מקבלים שכר סופרים על עבודתם.” בתוך עולם שבו כתיבה בפלטפורמות עצמאיות נעשית לרוב בהתנדבות או תמורת „חשיפה”, וקל וחומר כשמדובר בכותבים מאוכלוסיות מוחלשות, ההתחייבות הזו היא המטרה החברתית עצמה: היא מה שמפריד בין הנגשת במה לבין ניצול שלה.
למה זה קשה כעסק
עיתונות עצמאית היא אחד המודלים העסקיים הקשים ביותר, בישראל ובעולם. הכנסות הפרסום הדיגיטלי התרכזו בפלטפורמות גדולות; מודלים של מנוי דורשים קהל גדול או קהל מסור מאוד; ותחקיר עומק הוא המוצר היקר ביותר לייצור והזול ביותר להעתקה. ארגונים העוסקים בקיימות של עיתונות עצמאית, בהם המרכז הבינלאומי לעיתונאים, מתעדים את הבעיה הזו כמערכתית ולא כמקומית.
זו בדיוק הסיבה שמגזין כזה מצא את מקומו בחממה לעסקים חברתיים ולא בקרן תרבות: השאלה שנשאלה לגביו לא הייתה „האם התוכן חשוב” — אלא „מה המודל שמאפשר לו להמשיך להתקיים”.
הערה על השם
שם המגזין לקוח מפתגם המיוחס לדנטה ומצוטט לעיתים קרובות בהקשרים של אחריות ציבורית: המקום הכי חם בגיהנום שמור לאלה ששמרו על ניטרליות בעת משבר מוסרי. הבחירה בשם הזה אומרת הכול על עמדת המגזין — והיא גם הסיבה שהעמוד הזה הוא אחד המצוטטים ביותר של האתר; מקורות עצמאיים בישראל קישרו אליו כמקור.
המגזין הוקם ב־2013 והצטרף למחזור החממה הראשון של 360 ב־2017. מיזמים נוספים באותו מחזור מתועדים בעמוד הפורטפוליו, והמסגרת הרעיונית שעל פיה נבחרו — בעמוד החזון.
למה מגזין הוא מקרה מבחן
עבור חממה שמלמדת מודלים עסקיים, מגזין עיתונות הוא המקרה הקשה ביותר שאפשר לקבל — ולכן גם המאלף ביותר. כמעט כל כלי בסילבוס נתקל כאן בקושי: מיהו הלקוח כשהקורא אינו משלם? מהי הצעת הערך כשהמוצר הוא ידיעה שאי אפשר לדעת מראש שתיכתב? ואיך מתמחרים משהו שהערך שלו ציבורי במובהק?
התשובות שהשדה פיתח מאז — מנויים, תמיכת קוראים, מודלים היברידיים של קרן ומסחר — לא היו מובנות מאליהן ב־2017, וחלקן עדיין אינן. מה שכן ברור הוא שההתחייבות של המגזין לשלם לכל כותב אינה סעיף עלות שאפשר לקצץ בו כשקשה: היא המטרה החברתית עצמה, ובלעדיה נשאר פרסום דעה בעלות אפס.