ההגדרה
ההגדרה שבה השתמשה החממה בכל חומריה הייתה בת ארבעה משפטים, ודי היה בה:
- עסק חברתי הוא עסק שהוקם כדי לפתור או לצמצם בעיה חברתית.
- בשונה ממודל פילנתרופי, הנשען על תרומות, עסק חברתי מפעיל מודל עסקי — כדי לממש את מטרתו החברתית.
- לכן עסק חברתי יפעל כעסק למטרות רווח, אך לא למיקסום הרווח.
- עסק חברתי מוצלח מבטיח את הקיימות של המטרה החברתית לשמה הוקם.
מה ההגדרה הזו אומרת בפועל
„הוקם כדי לפתור בעיה”
המטרה החברתית איננה תוצר לוואי נעים של הפעילות העסקית, והיא גם לא תכנית אחריות תאגידית שמצורפת לעסק קיים. היא הסיבה שבגללה העסק קם. אם מסירים ממנו את המטרה החברתית, לא נשאר עסק — נשאר משהו אחר לגמרי.
„מפעיל מודל עסקי”
זו הנקודה שהפרידה בין החממה לבין רוב המסגרות שפעלו אז בשדה החברתי. ארגון הנשען על תרומות מתחיל כל שנה מאפס: הוא צריך לשכנע מחדש תורם, קרן או משרד ממשלתי להמשיך לממן אותו. הכסף הזה תמיד מוגבל, תמיד מותנה, ולעיתים קרובות מוקדש למה שקל למדוד ולא למה שבאמת עובד. עסק שמוכר משהו שמישהו רוצה לקנות מייצר את המשאבים שלו בעצמו.
„אך לא למיקסום הרווח”
זהו הסייג שמונע מההגדרה להתמוסס. עסק חברתי אינו עסק רגיל עם סיפור טוב. ברגע שהחלטה עסקית מגדילה את הרווח על חשבון המטרה החברתית — למשל, ייעול שמייתר בדיוק את העובדים שהעסק קם כדי להעסיק — עסק חברתי אמור לבחור אחרת. במובן הזה, מיקסום הרווח הוא לא המטרה אלא אילוץ: צריך מספיק כדי לשרוד ולצמוח, לא יותר מזה על חשבון הייעוד.
„מבטיח את הקיימות”
וזו התוצאה. עסק שמכסה את עצמו יכול להתחייב למטרה החברתית שלו לחמש ולעשר שנים, לא עד סוף שנת התקציב.
ההקשר הישראלי
ב־2016 השדה העסקי־חברתי בישראל היה קטן. היו יזמים מצוינים, היו כמה קרנות, והייתה תשומת לב תקשורתית גוברת — אבל כמעט לא הייתה תשתית ליווי שמתייחסת ליזם חברתי כאל יזם. ההנחה הרווחת הייתה שמי שעוסק בחברה זקוק להכשרה בגיוס משאבים; ההנחה של 360 הייתה שהוא זקוק בדיוק לאותה הכשרה שלה זקוק כל יזם — תמחור, מודל הכנסה, לקוח, MVP, מצגת למשקיעים — ובנוסף לה, לכלים למדידת ההשפעה.
המשק הישראלי סיפק לחממה שני יתרונות ברורים. הראשון הוא צפיפות: אפשר להשיג כמעט כל אדם בישראל דרך שתי היכרויות, וזה בדיוק המשאב שהמועצה המייעצת נועדה לרתום. השני הוא היקף הבעיות שאף אחד לא פתר — פערים בין מרכז לפריפריה, השתלבות אוכלוסיות שלמות בשוק העבודה, הזדקנות האוכלוסייה — שכל אחת מהן היא גם כשל חברתי וגם שוק אמיתי.
שוויון, צמצום פערים וראיית האחר
המשפט המרכזי בחזון החממה — „אנו מתכוונים לתרום לפיתוח המשק הישראלי, תוך אימוץ גישה הרואה בקידום השוויון, צמצום פערים וראיית האחר, את הבסיס ליצירת עסקים בני קיימא” — קושר בין השניים במפורש. לא „נעשה עסקים ונחזיר לקהילה”, אלא: צמצום פערים הוא הבסיס לעסקים בני קיימא. משק שבו חלקים גדולים מהאוכלוסייה מודרים מהשוק אינו משק בריא, וגם לא שוק גדול.
הקישור הזה בין הכלה כלכלית לצמיחה אינו ייחודי לישראל. הוא עומד בבסיס העבודה של גופים בינלאומיים בתחום הכלכלה החברתית, בהם ה־OECD ותכניות הכלכלה החברתית של האיחוד האירופי, שראו במגזר הזה מנוע תעסוקה ולא רק רשת ביטחון.
איך החזון תורגם לתכנית
שלושה עקרונות מעשיים נגזרו מהחזון והכתיבו את מבנה החממה:
- בחירה קפדנית לפני התחייבות ארוכה. מכאן המבנה הדו־שלבי: אקסלרטור קצר לכולם, חממה שנתית למעטים.
- ליווי במקום הרצאות. מכאן מבנה המפגש בן שלושת החלקים — תיאוריה, התנסות על המיזם שלך, שיתוף ועיבוד — שחוזר בכל התכניות.
- גישה ולא רק ידע. מכאן המועצה המייעצת וישיבות ההיגוי הרבעוניות.
אפשר לראות איך זה נראה בפועל בתכנית קפיצת מדרגה, בבית הספר ליזמות 60 פלוס ובפורטפוליו המיזמים.