ד״ר דבור בע״מ

מה המיזם עשה

מפעל הקוסמטיקה והמעבדות ממוקמים בכפר הדרוזי בית ג׳אן שבגליל העליון, ובהם משלבים בין סודות צמחי המרפא הגליליים על פי המסורת הדרוזית והגלילית לבין הידע והטכנולוגיה של היום.

הצירוף הזה הוא לב העסק ולא סיפור שיווקי. הגליל הוא אחד האזורים העשירים בעולם בצמחי מרפא, והידע על השימוש בהם עבר בעל פה בקהילות המקומיות במשך דורות. תרגום של ידע כזה למוצר מדף מסחרי דורש עבודה מעבדתית ממשית — סטנדרטיזציה, יציבות, בטיחות ותיעוד — וזה בדיוק מה שהמיזם עשה.

המטרות החברתיות

המיזם הגדיר ארבע מטרות חברתיות, וכולן קשורות למקום שבו הוא יושב:

תעסוקה לנשים

מתן תעסוקה לנשים שלא הצליחו להשתלב בשוק העבודה — או מפני שלא יצא להן ללמוד, או מפני שאינן יכולות להתרחק מהבית לזמן רב. שתי הסיבות הללו הן חסמי תעסוקה קלאסיים בפריפריה, ושתיהן נפתרות בדיוק על ידי מפעל שנמצא בתוך הכפר ולא במרכז הארץ.

תמיכה בתלמידים ובסטודנטים

המיזם הוכר על ידי משרד החינוך כמקום חקר בלתי פורמלי, ובכך יכול היה לתמוך בתלמידים ובסטודנטים בכל הקשור למחקרים. מפעל שמאפשר לנוער מקומי לראות מדע יישומי במרחק הליכה מהבית עושה משהו שאין לו תחליף בשיעור.

עידוד יזמות מקומית

אחת התוצאות שהמיזם עצמו ציין הייתה עידוד יזמות בקרב תושבי הכפר והסביבה — חלקם כבר פתחו מסעדות והחלו למכור את מרכולתם על רקע פתיחת מרכז המבקרים ועידוד התיירות. זו אולי ההשפעה המעניינת ביותר של המיזם, מפני שהיא לא תוכננה כשירות אלא נוצרה כתופעת לוואי כלכלית: מרכז מבקרים מביא זרם קבוע של אנשים, וזרם קבוע של אנשים הוא שוק.

מפעל ירוק

המיזם הוגדר כמפעל ירוק ששומר על איכות הסביבה — עמדה שכמעט מתבקשת ממפעל שחומר הגלם שלו גדל בהרים שסביבו.

מודל של פיתוח אזורי

ד״ר דבור הוא דוגמה למודל שנקרא לעיתים „פיתוח כלכלי מבוסס נכסים מקומיים”: במקום לייבא תעשייה לאזור שאין לו יתרון בה, בונים עסק סביב מה שכבר קיים במקום — כאן, ידע מסורתי, צמחייה ייחודית ומיקום תיירותי. ארגונים בינלאומיים העוסקים בפיתוח אזורי, בהם ה־OECD, מתעדים את הגישה הזו כיעילה במיוחד באזורי פריפריה שבהם השקעה חיצונית נוטה להיעלם ברגע שהתמריץ נגמר.

נתונים על תעסוקת נשים ועל פערי השתתפות בכוח העבודה בין אזורי הארץ מתפרסמים על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

למה זה שייך לחממה

עסק שפעל שבע שנים לפני שנכנס לחממה אינו זקוק להוכחה שהמוצר שלו עובד. מה שכן — ולכך נועדה התכנית — הוא הכלים להפוך עסק מקומי מצליח לעסק שיכול לגדול: תמחור מסודר, בידול מול קוסמטיקה טבעית מתחרה, ומודל הכנסה שמשלב ייצור, קמעונאות ותיירות. הכלים האלה מפורטים בקפיצת מדרגה.

מרכז המבקרים כמנוע כלכלי

שווה לעצור על ההשפעה שהמיזם עצמו תיאר: תושבי הכפר והסביבה פתחו מסעדות והחלו למכור את מרכולתם על רקע פתיחת מרכז המבקרים ועידוד התיירות. זו אינה תכנית שהמיזם הפעיל אלא תוצאה שנוצרה מאליה, והיא ממחישה עיקרון מרכזי בפיתוח אזורי: עסק אחד שמביא זרם קבוע של מבקרים למקום מייצר שוק שלא היה קיים, ומאפשר לעסקים קטנים נוספים לקום סביבו.

מבחינת מדידת השפעה חברתית זהו מקרה מעניין, מפני שההשפעה הגדולה ביותר של המיזם עשויה להיות דווקא זו שאינה מופיעה בספרים שלו ואינה נובעת ממוצריו.

ותק מול בגרות עסקית

ד״ר דבור נכנס לחממה שבע שנים אחרי שהוקם — פרק זמן שבו רוב העסקים כבר גיבשו מודל. אלא שעסק שצמח בהדרגה סביב ידע מקצועי, ולא סביב תכנית עסקית, מגיע לרוב לנקודה שבה הצמיחה עוצרת לא בגלל המוצר אלא בגלל היעדר מבנה: תמחור שנקבע בעבר ולא עודכן, ערוצי הפצה שנבנו במקרה, ובידול שלא נוסח מעולם מול מתחרים בקטגוריית הקוסמטיקה הטבעית. זה בדיוק סוג העבודה שתכניות החממה עסקו בה.